פסק-דין בתיק עת"מ 59175-07-12

עניינה של העתירה בחוב בגין היטל ביוב שהוטל על העותרים על ידי המשיבה המתייחס לחודש מאי 1995 (להלן - "החוב").

בתאריך 10.1.05 התקיים דיון בבית משפט השלום בחיפה בתביעה כספית שהגישה המשיבה נגד העותרים בגין החוב (ת.א. 10659/04) ובמסגרתו ניתן פסק דין בהסכמה כדלקמן:

"התביעה נגד המבקש (נתבע מס' 3) [העותר מס' 1] נמחקת ללא צו להוצאות. ובמידה והתובעת [המשיבה כאן] תגיש תביעה נגד המבקש (הנתבע מס' 3) בגין אותה עילת תביעה, נשוא כתב תביעה זה, תותנה הגשת התביעה בתשלום מראש של הוצאות למבקש בסך 2,500 ש"ח + מע"מ" (להלן - "פסק הדין").

במהלך השנים ממועד מתן פסק הדין ועד לאחרונה פנו העותרים מספר פעמים אל המשיבה, באמצעות בא כוחם, בדרישה למחיקת החוב אך פנייתם סורבה.

ביום 13.6.12 החלה המשיבה לנקוט נגד העותרים בהליכי גביה למימוש החוב על ידי משלוח מכתב התראה לתשלום החוב, במסגרתו צוין כי על העותרים לשלם מיד עם קבלת הדרישה את החוב. (להלן - "מכתב ההתראה").

בעקבות קבלת מכתב ההתראה הוגשה העתירה שלפנינו במסגרתה ביקשו העותרים להורות למשיבה למחוק את החוב ולבטל את הליכי הגביה.

לאחר הגשת העתירה, נעתרה המשיבה לבקשת העותרים למחיקת החוב, בין היתר, כפי שהתברר במהלך הדיון היום, נוכח שינוי בהנחיות משרד הפנים בנוגע למחיקת חובות.

משנמחק החוב, נותרה לדיון רק המחלוקת בשאלת הטלת הוצאות על המשיבה.

העותרים עומדים על פסיקת הוצאות לזכותם, שכן לטענתם משלוח מכתב ההתראה אילץ אותם להגיש את העתירה. העותרים טוענים כי לא היה כל מקום לנקיטת הליכי גבייה נגדם לאור התיישנות החוב. לטענתם, המשיבה פעלה בניגוד להוראות פסק הדין ועליה לשאת בהוצאות שנגרמו להם כתוצאה מנקיטת הליכי גבייה ואי מחיקת החוב. העותרים טוענים כי הם התחייבו לשלם לבא כוחם שכר טרחה בסכום של 8,700 ש"ח מתוכו שולם כבר סכום של 4,000 ש"ח.

המשיבה מתנגדת לפסיקת הוצאות. המשיבה טוענת כי משלוח מכתב ההתראה נעשה מתוך טעות של חברת הגביה שפעלה בשם המשיבה. לטענת באת כוח המשיבה, העותרים הזדרזו והגישו את העתירה טרם זמנה שכן היה עליהם לפנות אליה תחילה לבירור העניין, ואילו הייתה נעשית פניה זו, הייתה המשיבה עומדת על טעותה ומבטלת את מכתב ההתראה. 

המשיבה מוסיפה ומציינת כי לא היה מקום למחוק את החוב וזאת לאור ההנחיות של משרד הפנים באותה עת, ועל כן בצדק סירבה המשיבה במהלך כל השנים למחוק את החוב ואין להטיל עליה הוצאות בגין כך.

לאחר שמעתי את ב"כ הצדדים, אני סבורה כי לא היה מקום לנקוט בהליכי גביה כנגד העותרים, במיוחד בשים לב להתיישנות החוב ולהסכמה אליה הגיעו הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין.

משעה שהמשיבה בחרה לנקוט בהליך גביה, יש לקיים את פסק הדין.

בפסק הדין נקבע כי אם תנקוט המשיבה בהליכים נגד העותרים לגביית החוב יהא עליה לשלם לעותרים סכום של 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה נכון להיום עומד על כ-3,800 ש"ח. נקיטת הליכי הגבייה גררה את הגשת העתירה ועל כן על המשיבה לשאת בהוצאות שנגרמו לעותרים בגין כך, אף ללא קשר לפסק הדין.

איני סבורה כי יש לחייב את המשיבה בהוצאות שנגרמו לעותרים בגין פניותיהם למשיבה למחיקת החוב. ספק אם הייתה מוטלת על המשיבה החובה למחוק חוב זה, ומכל מקום, כל עוד לא התקיים דיון ענייני בסוגיה וניתנה הכרעה אין מקום לחיוב בהוצאות.

אשר על כן, בשים לב להסכמה שהושגה בין הצדדים אשר קיבלה תוקף של פסק דין, ובהתחשב בהוצאות שנגרמו לעותרים בהגשת העתירה, אני מחייבת את המשיבה לשלם לעותרים הוצאותיהם בסכום של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ וכן החזר יתרת האגרה שלא תוחזר לעותרים.

המזכירות - יש להחזיר לעותרים את האגרה באמצעות בא כוחם, כפוף לאמור בתקנות.

ניתן היום,  כ"א טבת תשע"ג, 03 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: